כשיצאתי מתחנת הרכבת התחתית, ריח חריף של גומי שרוף הכה באפי. ידעתי מהחדשות על אירועי ליל אמש שהתחוללו באזור. ריח הגומי השרוף והמראות ברחוב צבעו את החדשות בצבעים חדשים ומפחידים הרבה יותר. מעט אנשים מיהרו לדרכם על המדרכות, תוך כדי שהם עוקפים פחי אשפה זרוקים, מכוניות הפוכות וצמיגים שעדיין אחזה בהם האש, מסרבת להרפות. הומלסים אחדים הסתובבו ברחוב, מבטם מופנה מטה, כאילו חיפשו דבר מה על הקרקע. מדי פעם הם אספו משהו והשליכו אותו חזרה. חלונות הראווה היו מנופצים ברובם וחלק מהחנויות נהרסו כליל – סימן לביזה שהתרחשה בשעות המאוחרות של הלילה. ליד חנות אחת עמדו איש ואישה מבוגרים, אחזו זה בזה והביטו בהרס. לא יכולתי שלא לתהות אם הם בעלי החנות.
ושקט.
שקט שחיבר בין כל הדברים ותפר אותם לתמונה אחת שלמה. שקט שאף אחד מהסובבים לא העז להפר. כאילו השקט עצמו הוא שהפך את מה שהתרחש אתמול למשהו נסבל.
הייתי אמורה לפגוש אותו בקפה ולריה בפינת הרחוב. ככל שהתקדמתי לאורך הרחוב, כבר הבנתי שמפגש נעים על קפה של בוקר קיצי, זה לא מה שהולך לקרות באותו הבוקר. הבחנתי בו מרחוק. בלוק אחד לפני הקפה. הוא הגיע שעון על מקל הליכה, שערו לבן, לבוש חולצה מכופתרת קצרה. ראיתי אותו מרים כיסא הפוך, מול מה שכנראה היה פעם בית קפה, אך באותו היום היה חלל מנופץ לחלוטין, שהכול בו מוטל על הרצפה ועל המדרכה.
עד שהגעתי לפינת הרחוב, אל מה שהיה יום קודם בית קפה ולריה, הוא כבר הצליח להעמיד שולחן קטן שסחב מבפנים ולפתוח שמשייה קרועה לגמרי, כאילו יש בה להגן מפני השמש שהתחילה לעלות מעל קו הבניינים. פה ושם דרכתי על פולי קפה שהתגלגלו על הרצפה, מזכירים מה היה שם.
#
"שלום," פניתי אליו.
"נעמי," הוא קרא בשמי כאילו היינו מכרים ותיקים. "מקווה שהדרך לא הייתה קשה מדי. רוצה קפה?" ובלי לחכות לתשובה הוא הוציא תרמוס קטן וכוס אחת. "הבאת כוס כמו שביקשתי?" שאל. רק אז הבנתי למה ביקש שאביא איתי כוס.
"כמובן," עניתי בגאווה. הוצאתי את הכוס מהתיק הקטן שלי והגשתי לו. לגמנו מהקפה המהביל באוויר הבוקר. "למה כאן?" שאלתי.
"זה בית הקפה שאני הכי אוהב בעיר," הוא ציין והפנה מבט לעבר הריסות בית הקפה.
"בטח קשה לך לראות אותו במצב כזה, אחרי שההמון הרס ובזז אותו," אמרתי.
הוא הביט שוב בבית הקפה ההרוס. פניו הביעו כאב עמוק. "את יכולה לבחור לראות את הצד הזה של מצב בית הקפה, וזה אכן כואב. אני בוחר לראות את התקווה בהרס של בית הקפה הזה ושל הרחובות סביבנו, ביחוד בהקשר של מה שקרה כאן אתמול בערב." אמר.
"בדרך לכאן ראיתי מאות חנויות הרוסות ובזוזות, עשרות מכוניות הפוכות שחלקן עדיין בוערות, פסלים וסמלים שליוו אותנו כל חיינו מנותצים ומוטלים על הקרקע. ואני יודעת שהיו גם מאות פצועים וגם כמה הרוגים – שוטרים ואזרחים. אני מתקשה להבין איזו תקווה אתה רואה בכל ההרס הזה," תהיתי.
"במה שאת מכנה הרס אני רואה אפר שממנו תצמח דמוקרטיה חדשה. דמוקרטיה בריאה יותר, דמוקרטיה שתחזור להיות דמוקרטיה של העם," הוא הסביר והביט סביב. "מה שקורה כאן בתקופה האחרונה נראה ההפך מכל דבר שאני יודעת על דמוקרטיה," ציינתי והוספתי, "דמוקרטיה במהותה היא התנהלות שלנו כבני אדם בהסכמה. התנהלות המממשת את החלטת הרוב, תוך כדי שמירה קפדנית על זכויות המיעוט. וזאת, אני יודעת, עושים באמצעות שיח דמוקרטי ולא באלימות, כמו שהייתה כאן אתמול."
הוא המשיך להביט סביב. "את צודקת כאשר מדובר בדמוקרטיה תיאורטית," אמר, ומבלי להפנות את מבטו אליי, המשיך, "כאשר נוצרה הדמוקרטיה שאת ואני מכירים, נשתלו איתה הזרעים שיובילו אל סופה, כפי שהיא הוקמה. הזרעים האלה יתפתחו וייצרו מצב שבו הדמוקרטיה תהיה חייבת לעבור רבולוציה. רבולוציה לדמוקרטיה חדשה, מותאמת יותר למציאות. רבולוציה כזאת יכולה להתרחש רק באמצעות אלימות," הוא לקח נשימה עמוקה, "לצערי," הוא הוסיף בקול דואב. "דמוקרטיה היא כמו עוף החול," הוא המשיך, "כשהיא נולדת היא מופלאה, עטויה נוצות מרהיבות, מפיצה הבטחות לחיים טובים יותר. הבטחה שהיא מקיימת בגאווה. קיום הבטחה שרק גורם לנו להתפעל עוד יותר מיופייה הרב," הוא תיאר בעיניים בורקות. "אבל כמו עוף החול, עבודתה הקשה לקיום הבטחה זו לאורך זמן, פוגעת ביופייה כפי שהיה בתחילה. נוצותיה דוהות, חלקן נתלשות, מקורה החד נעשה קהה, רגליה רועדות. בעוד שאנחנו, שהעלינו אותה מן האפר, היינו עסוקים כל כך בליהנות מפירות הבטחתה, עד שלא הבחנו בהשתנותה ובהזדקנותה. וגם כאשר ראינו נוצה שנפלה פה ושם, היה לנו נוח להתעלם. נוח לנו להמשיך ולזכור אותה יפה ועוצמתית, גם עם נוצה אחת פחות. הרי אנחנו אוהבים אותה."
סיפור יפה חשבתי לעצמי. "אוקיי, אז הדמוקרטיה כבר לא יפה ולא מלאה בהבטחות כמו שהייתה בהתחלה. אבל למה דיברת על סופה? ועוד ציינת שאלימות היא חלק מהתהליך הזה?"
"ראשית אדייק את דברייך. דיברתי על סופה של דמוקרטיה אחת ועל לידה של דמוקרטיה חדשה מתוכה, לא על סופה של דמוקרטיה באשר היא דמוקרטיה. אכן לעיתים דמוקרטיות משתנות עד כדי כך שהן נראות כחיה אחרת לחלוטין. אבל דמוקרטיה היא חיה עוצמתית, גם אם היא נידונה לכליה. צריך להבין, שכל דמוקרטיה תכלה את עצמה בסופו של דבר, והיא תעשה את זה כדי להתפתח לדמוקרטיה חדשה, עוצמתית יותר ומרהיבה יותר." הוא המשיך, "מנגנון ההרס העצמי של דמוקרטיה מסוימת טבוע בדי־אן־איי שלה. ההרס יכול להיות מהיר או להתפתח באיטיות לאורך עשרות ואף מאות שנים. עד שלבסוף הדמוקרטיה עצמה תכלה את עצמה באופן מודע כדי לפנות מקום לצמיחתה של דמוקרטיה חדשה. זו רבולוציה"
"רגע אחד," התפרצתי לדבריו, "הדמוקרטיה היא זו שמכלה את עצמה? היא זו שמביאה את האלימות שגורמת להרס ולחורבן כמו שאנחנו רואים כאן?"
"נסי להיזכר בשיעורי האזרחות שלך בבית הספר," הוא אמר, ופתאום הרגשתי כמו ילדה קטנה. אוף. לפני שהגעתי לראיין אותו ידעתי שמדובר באדם מרשים. פרופסור לפילוסופיה שהעמיד מדינאים מוצלחים רבים ששימשו בתפקידים בכירים במדינה. ידעתי גם שלאורך השנים הוא סירב בעקשנות להתראיין לעיתונות, לא משנה מה הייתה סוגיה הפוליטית שביקשו לראיין אותו עליה. הוא תמיד דחה את כל הפניות אליו בתואנה שדעה פוליטית של פרופסור אינה שווה יותר מכל דעה פוליטית אחרת, ושאם העיתונאים רוצים להבין דבר מה, הם צריכים לראיין את האזרח הפשוט – האזרח שבשמו הפוליטיקה קיימת.
העורך שלי צחק בקול כשביקשתי לפנות אל הפרופסור לאחר ההפגנות הראשונות. "את מבזבזת את זמנך," הוא אמר. אני הבנתי שמשהו השתנה כשבאחת ההפגנות שיצאתי אליהן, צדה עיני את הפרופסור עומד בצד, כאילו צופה בהפגנה כשהיא מתרחשת. הרגשתי שהוא שם כי הוא כבר לא יכול להרשות לעצמו להמשיך לעמוד מן הצד.
לא הצלחתי להבין למה מכל העיתונאים הבכירים והרציניים הוא הסכים להיפגש דווקא איתי, עיתונאית צעירה שעדיין לא רשמה לזכותה אף הישג עיתונאי מרשים. הכתבה הכי "חשובה" שלי שפורסמה בעיתון עד אז הייתה על הברווזים שנעלמים מהנהרות בשל זיהום המים. כששוחחנו יום לפני כן בטלפון, בעודי מנסה לשחזר את "ההרצאה" שהכנתי מראש כדי לשכנע אותו להתראיין, הוא קטע אותי ואמר, "כן, אני יודע מי את. מחר בשבע בבוקר בקפה ולריה. תביאי איתך כוס."
שם, בין ההריסות, על קפה בכוס שהבאתי מהבית, הוא הסביר ואני הקשבתי. "כדי שתתקיים דמוקרטיה, האזרחים מוותרים על חלק מהחופש שלהם, על חלק מזכותם הטבעית להחליט החלטות לגבי עצמם, כדי לתת לקבוצת נבחרים קטנה ומצומצמת את השלטון. הם עושים זאת מתוך תקווה שהנבחרים יפעלו ויקבלו החלטות טובות יותר לכלל החברה בשמם. מכאן הבחירות הדמוקרטיות. בינינו," הוא הוסיף, "המבחר שאנחנו בוחרים ממנו לא תמיד משובח מספיק." הוא אמר זאת בקריצה לכאורה, ועם זאת קלע לרגשותיי שעלו בכל פעם שעמדתי לפני קלפי הבוחרים.
"הוויתור הקטן של כולנו על חלק מהחופש הוא הכרחי לקיומה של דמוקרטיה, אבל הוא גם זרע הפורענות שיוביל לסופה של דמוקרטיה אחת באלימות, ולצמיחתה של אחרת. האלימות, את מבינה, היא מעין כפתור האתחול של הדמוקרטיה. וכשהדמוקרטיה משתבשת חייבים לאתחל אותה מחדש."
"אבל," ניסיתי להתפרץ לדבריו, "מה עם האיזונים והבלמים?"
"אני רואה שאת זוכרת את שיעורי האזרחות," אמר בחצי חיוך ושוב גרם לי להרגיש כמו ילדה קטנה בבית הספר, מול המורה לאזרחות שהערצתי. גמלה בליבי החלטה שבפעם הבאה אני עוצרת אותו. אני כבר לא תלמידה בבית הספר.
"האיזונים והבלמים בדמוקרטיה, כמו הפרדת הרשויות כפי שדרש מונטסקייה במאה ה־18, מאפשרים לדמוקרטיה להתקיים, אבל לקראת סופה של הדמוקרטיה יכולים רק לדחות הגזֵרה. כל דמוקרטיה תגיע לבסוף לקיצה."
" אני לא מבינה למה אתה טוען כך," אני מקשה.
"טבע האדם באשר הוא אדם הוא לפעול להשגת כוח. והיות שארגונים עשויים מבני אדם, גם להם שאיפה דומה. מונטסקייה טען שאם יהיו שלוש רשויות נפרדות – מחוקקת, מבצעת ושופטת – עצם קיומם כרשויות נפרדות תיצור איזון במערכת מפני שרשות אחת בשם החתירה שלה לכוח, תפעיל בלמים על רעותה. האיזון הזה חיוני לקיומה של הדמוקרטיה, איזון שכולנו מאמינים שלבסוף יתבטא בשיקוף רצונו הבריא של העם לחיות חיים טובים ושלווים."
"אוקיי, את מונטסקייה אני מבינה," אמרתי, "אבל למה שזה יפסיק לעבוד? למה יופר האיזון? הרי האיזון יכול להתקיים לעד," קבעתי נחרצות.
"זו בדיוק הטעות," הוא אמר בקול שקט שהדהד בליבי כצעקה, "כשמופר האיזון בתוך מערכת דמוקרטית, המערכת מתקנת את עצמה. יש לה הרבה דרכים לעשות זאת: אם זה באמצעות המנגנונים שדיבר עליהם מונטסקייה, ואם זה באמצעות כלים דמוקרטיים אחרים. לדוגמה, אנשים יוצאים להפגנות עד שחוק חדש ומאוזן יותר נחקק, העיתונות חושפת שחיתות שלטונית עד שהמושחתים מסולקים מהמערכת ונשפטים, האזרחים מחליפים ממשלות לא מתאימות בבחירות דמוקרטיות ועוד. לדמוקרטיה מנגנונים וכלים רבים להשתנות עד שהיא מתאזנת שוב. אבל מה קורה כשמערכת דמוקרטית, מאוזנת ככל שתהיה, מפסיקה לשקף את רצונם של האזרחים? מה קורה כשהאזרחים נדרשים לוותר שוב ושוב על עוד חלקים מהחופש שלהם בתקווה לסייע לדמוקרטיה, אבל ללא הועיל? מה קורה כשלמרות הבלמים והאיזונים, הדמוקרטיה כבר לא מספקת את ההבטחה שלה עצמה? או אז הדמוקרטיה היא זאת שמעלה את עצמה באש לטובת דמוקרטיה חדשה."
"אתה מתאר את זה כמשהו דטרמיניסטי. לכאורה כל דמוקרטיה לא תצליח בסופו של דבר לאזן את עצמה ותעלה באש?" תהיתי.
"זה לא מה שאמרתי," ענה, וזיהיתי נימת כעס בקולו. הוא לקח נשימה עמוקה והמשיך בקול שליו. "אמרתי שכל דמוקרטיה תצא מאיזון מדי פעם, אבל בסופו של דבר תתאזן חזרה. אפילו בשלב הסופי של הדמוקרטיה היא תישאר מאוזנת, יופעלו בה הבלמים והאיזונים, והרשויות ירגישו שהן מתפקדות בצורה נאותה ושלכל אחת מהן יש את הכוח הנכון לקיום הדמוקרטיה. השלב הסופי לא מתאר חוסר איזון. גם בשלב הסופי מתקיים איזון לכאורה. אבל יחד עם זאת נפתח מרחק עצום בין המערכות השלטוניות הדמוקרטיות ובין האזרחים שבזכותן הן קיימות. המרחק הזה נבנה לאורך זמן והוא לא מצב רגעי. כשהריחוק הזה כבר בלתי נסבל עבור האזרחים, הדמוקרטיה משתמשת בכלי האחרון שברשותה – הכחדה עצמית. היא עושה את זה כדי לפנות מקום לדמוקרטיה חדשה לעלות מן האפר."
#
עשיתי קצת סדר במחשבות שלי ושאלתי, "אולי אפשר לזהות מתי הריחוק בין המערכות השלטוניות הדמוקרטיות לאזרחים הוא כבר גדול מדי, ואז הדמוקרטיה תוכל לתקן את עצמה ולהתקרב שוב לאזרחיה?"
"קל מאוד להבחין בריחוק הזה, יש לו סימנים ברורים, אבל מאוד קשה לדעת מתי הריחוק הזה יוביל להכחדה עצמית של הדמוקרטיה," הוא הרהר בקול. "במידה מסוימת אפשר להשוות את זה למותו של אדם. אנחנו חיים בידיעה שלכולנו יש סוף. רופאים ואנשים אחרים יכולים לתאר את הסימנים של הסוף הקרב, אבל אף אחד לא יכול לדעת מתי בדיוק זה יקרה, עד לאותו הרגע שכבר אין ממנו דרך חזרה".
"אוקיי, אז מהם אותם הסימנים לריחוק הזה של הדמוקרטיה?" שאלתי.
"יש דברים שהרבה יותר חשוב לדבר עליהם מסימנים שאי אפשר לעשות דבר בנוגע אליהם, אבל בואי נדבר על סימנים אלו קצת" הוא זרק. "הסימן הראשון שמופיע בדרך כלל הוא אותה תחושה שהולכת ומתפשטת באזרחים כשהם בוחרים בקלפי במועמד או במפלגה מסוימים רק מתוך הרצון שלא לבחור באחר. הם מתקשים לבחור במישהו – במועמד או במפלגה – שהם יכולים לסמוך עליו שייצג אותם נאמנה. אך קל להם לזהות למי בשום פנים ואופן הם לא מוכנים להצביע. זו תחושה קשה מאוד לאזרח. ולמרות זאת הוא עדיין בא לממש את חובתו האזרחית לבחור, בתקווה שאולי־אולי מי שייבחר הפעם יפתיע לטובה וייצג את האזרח נאמנה וללא משוא פנים. עוד סימן הוא הפשטת הדמוקרטיה וחברת האזרחים שלה מנכסים חברתיים שסביבם הם התאחדו עד עכשיו. חברה דמוקרטית זקוקה לסמלים ולנכסים משותפים שיספקו להם קשר חברתי שיגשר בין קבוצות ואינדיבידואלים בחברה. הפשטה זו של החברה הדמוקרטית מנכסים חברתיים כאלו מתרחשת כאשר סקטורים קטנים בחברה לוקחים
עלות על נכסים חברתיים וסמלים מאחדים כאילו הם שלהם בלבד, ובה בעת מנתצים נכסים אחרים. אפילו עד כדי הפיכת המאמינים בהם למוקצים חברתית."
"אתה מתכוון למה שקורה כאן עם זה שכל בעל דעה שמאלנית מייד מסומן כאויב המדינה?" הרגשתי שהצלחתי להקשות עליו כי ידעתי שהוא ימני בדעותיו. זה העלה בי חיוך קטן – כאילו החזרתי לו על זה שגרם לי להרגיש ילדה קטנה.
"זו דוגמה אחת. השמאל מגדיר את הימין, והימין הוא זה שמגדיר את השמאל. בלי שיש להם זה את זה אין להם זכות קיום כלל." אמר. וניסיוני הקטן להחזיר לו נכשל במהרה. "לצערי ,יש עוד דוגמאות להעלמה ולריסוק של נכסים תרבותיים וחברתיים. כמו ערעור האמונה במשפט צדק או אובדן האמונה שהמשטרה קיימת בראש ובראשונה כדי להגן על האזרחים. כמו כרסום מתמיד בחופש הביטוי, האומנות והאמונה. וטשטוש נאמנות העיתונאים לדיווחי אמת. אם נסתכל על כל אחד מהם בנפרד נוכל לכאורה למצוא הסבר הגיוני לכל אחד ואחד מהם. הבעיה היא שלאט־לאט מתמוסס הגורם המאחד של האזרחים, הם מפסיקים לראות את עצמם כחברה דמוקרטית רחבה, והם הופכים לקבוצות קטנות בחברה מפוררת."
אחרי פאוזה קטנה, שבה נראה היה שהוא נושם לתוך כאב, הוא המשיך, "סימן נוסף הוא היעלמותו של השיח הדמוקרטי. למביט מהצד נראה כאילו בעלי דעות מנוגדות לא מפסיקים לדבר זה עם זה. אפילו נדמה שהשיח מתגבר. אבל אם בוחנים פנימה את השיחה עצמה, כבר לא רואים שיח דמוקרטי, כלומר שיח שבו מדברים את השונות וחותרים לאחדות או להסכמה דמוקרטית כבר לא מתרחש. רואים שהשיח לא דמוקרטי כשהצדדים לא מסוגלים יותר להבין או לקבל את העובדה שיש צד אחר עם היגיון משל עצמו. השיח כבר ממש לא דמוקרטי ששומעים שכל אחד שמחזיק בדעה שהיא שונה נחשב לאויב. והכי גרוע זה כשהשיחה מפסיקה להיות לגופו של עניין ומוסטת לגופו של אדם זה או אחר. כאילו, אם אדם עשה או לא עשה דבר מה בעברו, ניתן לשלול את זכותו הדמוקרטית להביע דעה, בייחוד אם דעה זו מנוגדת לדעתו של האחר. סימן נוסף, ואולי המובהק מכולם, היא התחושה של האזרחים עצמם, שהמוסדות הדמוקרטיים הפרו את ההסכם המוסרי איתם. הסכם שביסודו אומר שאנחנו, האזרחים, ניתן לכם את הכוח והסמכות כדי שאתם תדאגו שלאזרחים יהיו חיים טובים ובטוחים. כאשר תחושה זו מתעוררת בקרב האזרחים והיא מתפשטת לגבי כלל המוסדות של הדמוקרטיה באשר הם, האזרחים משיבים לעצמם את הכוח והסמכות באמצעות רבולוציה אלימה."
דבריו אלה עוררו בי אי־נוחות אדירה. הרגשתי שאני מחפשת משהו להיאחז בו, להאמין שהסימנים האלה לא נוכחים פה כבר זמן מה. קיוויתי שלא בחרתי להתעלם מהם זמן רב מדי.
#
"אוקיי, נניח שאני מסכימה עם הרעיון שדמוקרטיה צריכה להוליד את עצמה מחדש, ואפילו רעיון האתחול מחדש, הרבולוציה, נשמע קורץ מאוד," התרסתי, "אבל אלימות ברחובות? אלימות נגד המשטרה? שרֵפת מוסדות שלטון? הרס לרכוש ציבורי? למה?"
"תארי לעצמך גל בים. בהתחלה הוא רק שובר את קרני האור שפוגעות במים. ככל שהוא גובר הוא נעשה ברור יותר ויותר, סוחף אחריו עוד מים שקטים לתוך המערבולות הפנימיות שבו. גם כשהוא גבוה, המים על פני הגל נותרים חלקים. בסופו של דבר כשהגל צובר עוצמה חזקה מספיק והוא נתקל בהתנגדות, חלק ממנו נשבר והופך לקצף תזזיתי."
"תיאור יפה, אבל מה הקשר?" תהיתי.
"הקצף זו האלימות שנובעת מהעוצמה של גל התחושות של האזרחים, גל שהממשל מנסה להתנגד לו," הוא ענה. "אפשר להאמין שהדמוקרטיה תשנה את פניה ללא אלימות, ושגל התחושות של האזרחים ייצור את השינוי הנדרש כי השלטון מחובר לתחושות האזרחים. לאורך מרבית חיי הדמוקרטיה, זה אכן מה שקורה. אך בסופה, עוצמת גל התחושות של האזרחים תהיה חזקה כל כך והתנגדות המנגנונים השלטוניים לשינוי תהיה בוטה כל כך, שבהכרח תהיה התנפצות ואלימות. אני לא בעד אלימות באשר היא אלימות." הוא הדגיש "ועם זאת, בזמנים כאלה האלימות הופכת לציווי דמוקרטי של ממש," הוא נאנח, "ומחובתו האזרחית של כל אזרח למצוא את דרכו לתרום לעוצמת הגל ולעוצמת האלימות נגד השלטון, עד להיוולדה של דמוקרטיה חדשה, טובה יותר."
חשתי חוסר נוחות למשמע דבריו. הבטתי לצדדים, כאילו עצם הפגישה שלי איתו, שם, באותו היום, היא פשע נגד המדינה ונגד עצמי. התחשק לי לקום וללכת. אבל נשארתי לשמוע עוד. הוא זיהה את חוסר הנוחות שלי, התקרב אליי ולחש, "אני רואה כמה קשה לך לשמוע דברים כאלה, . לי קשה לא פחות להשמיע אותם."
אולי הוא חשב שאמצא נחמה בקושי שלו.
#
התקשיתי לקבל את הלגיטימציה שהוא נתן לאלימות, למרות המשבר בין האזרחים לשלטון שהם בחרו בו. "איך אתה יכול להצדיק את החורבן והביזה בבית הקפה הזה? הרי זה לא השלטון. אלה אזרחים בדיוק כמו אותם מפגינים שעשו זאת," הקשיתי.
הוא הביט לעבר בית הקפה ההרוס ושוב ניכר בו הצער לנוכח מה שראו עיניו.
"כואב לי לראות את בית הקפה ככה. ויכאב לי עוד יותר כשאראה את פניה של בעלת בית הקפה כשתגיע לכאן עוד מעט. אני מכיר אותה שנים. היא הקימה אותו לפני יותר מעשור, השקיעה בו את מיטב שנותיה ואת מיטב כספה." הוא לקח נשימה עמוקה. "ולמרות זאת אומר, שזה חלק ממחיר המאבק של האזרחים לדמוקרטיה חדשה. את מבינה?" הוא שאל, ומבלי להמתין לתשובה המשיך, "בעלת בית הקפה, כמוני וכמו מרבית אזרחי המדינה, נהנתה לאורך השנים מפירותיה של הדמוקרטיה. הדמוקרטיה אפשרה לה לפתוח את בית הקפה ולנו להגשים את עצמנו, להתפרנס בכבוד ולחיות חיים טובים. כשהפער בינינו לבין השלטון שבחרנו גדל עם הזמן, כולנו בחרנו להתעלם, לספר לעצמנו סיפור שהדברים ישובו למסלולם בסופו של דבר, גם מבלי שנפעל. האמנו שהנבחרים ידאגו לנו ויתקנו את המצב. וכשזה לא קרה, היה לנו נוח להאמין לסיפורים שלהם. אף על פי שבליבנו הרגשנו אחרת. לא רצינו לאבד את מה שהשגנו עד כה, רצינו להמשיך לחיות בשקט, בלי להיות מעורבים. לא רצינו לוותר על העתיד הוורוד שסיפרו לנו עליו, אף שידענו שהוא לא יותר מסיפור נחמד."
"אז בגלל זה מגיע לבעלת הקפה לספוג את הנזק הזה? בגלל שהיא רוצה להמשיך לחיות ולהפעיל את העסק?" התפרצתי בכעס.
"לאף אחד לא מגיע להיות קורבן של אלימות," הוא ענה בטון דומה. "זה המחיר שבעלת הקפה וכולנו משלמים עבור האדישות שלנו לאורך הזמן. זה המחיר שכולנו משלמים על זה שלא מילאנו את התפקיד שלנו כאזרחים – להיות פעילים ולהשפיע באופן אקטיבי על הדמוקרטיה. עכשיו אנחנו יכולים לקטר על זה, או להבין שזה מחיר נמוך לעומת המחיר שאנחנו והדורות הבאים נשלם אם לא נפעל," הוא הסביר.
נותרתי מבולבלת. מצד אחד נראה שהוא באמת כאב את המצב של בית הקפה. כאב את האירועים שקרו כאן אמש. כאב את איבוד שגרת החיים שלנו. ומצד שני הוא דיבר באותה עוצמת רגשות על האלימות כחלק מן התהליך.
"אז אפשר להבין שמטרת ההפגנות האלימות היא להעניש את השלטון והאזרחים על מה שהם עשו או לא עשו עד עכשיו?" תהיתי בקול.
"חלילה. מטרת ההפגנות האלימות היא להוציא כמה שיותר אזרחים מהאדישות ומהפסיביות שלהם ולסחוף אותם לפעולה. להתנגד לכל דבר שאינו נכון או שאינו בריא בדמוקרטיה הנוכחית," הוא הסביר. "אין בהפגנות ניסיון לכבוש את השלטון בכוח. אין בהן ניסיון לאסור את הפוליטיקאים ובטח שמטרתן אינה לפגוע בהם. החלפת הדמוקרטיה תתרחש כשתתערער הלגיטימיות של השלטון, כך שמערכות השלטון לא תוכלנה לתפקד והמערכות השלטוניות יקיאו מתוך עצמן רעיונות לא מתאימים ואנשים לא ראויים לאמון הציבור.".
"אז אתה קורא לכל אזרח להפר את החוק?" שאלתי.
"אין לנו ברירה, אלא להפר את החוקים. במערכת דמוקרטית בריאה מערכות השלטון מחוקקות חוקים וכללים, האזרחים מקיימים אותם, מתוך אמונה שהם משקפים איזון נכון ומתוך אמונה שמערכת חוקים וכללים היא זו שמאפשרת לדמוקרטיה לצמוח. אבל, כמו שכבר אמרנו, דמוקרטיה בסוף דרכה כבר לא משקפת נאמנה את המטרה שלשמה היא הוקמה. לכן מערכות שלטוניות בדמוקרטיה שכזו יקבעו חוקים וכללים שאינם עולים בקנה אחד עם תקוות האזרחים. לפעמים יחוקקו חוקים אנטי־דמוקרטיים ואפילו לא מוסריים. ולכן אין ברירה, אלא להפר את החוקים. בייחוד את אלה שקשורים ליכולת השלטונית לתפקד."
"כמו מה למשל?" שאלתי.
"את זה אני משאיר בידי כל אזרח ואזרח, שיקבל החלטה מה הוא יכול לעשות. יהיו כאלה שיהיו פעילים בהפגנות בניגוד להנחיות המשטרה. יהיו כאלה שפשוט לא ישתפו פעולה עם גורמי שלטון בדיווחים ואפילו בתשלומי מיסים. יהיו כאלה שינצלו את יכולת הכתיבה שלהם ויפיצו את המסר ברשתות החברתיות, כשהם מסתכנים בתיוגם כמסיטים. כל אחד יתרום לעוצמת הגל בדרכו. זו חובתנו האזרחית החדשה בתקופה הזו. כשכל אזרח ינקוט פעולה, קטנה כגדולה, רק אז נוכל להחליף את הדמוקרטיה הלא מתפקדת בדמוקרטיה חדשה. זו מטרת ההפגנות – לגרום לאזרחים הרדומים לנקוט פעולה, על אף החשש מתגובת השלטונות."
"זו למעשה אנרכיה," ציינתי.
"הו, לא ולא. זו לא אנרכיה. אנרכיה מקדשת את חוסר הסדר השלטוני כסדר חדש בפני עצמו. כאן מדובר בבניית סדר חדש שיכול להיבנות רק לאחר שהסדר הישן הוסר," הוא הבהיר.
#
צליל סירנה הפר את השקט. ניידת משטרה נעה במעלה הרחוב, בין ההריסות. כשהיא התקרבה אלינו היא האטה קמעה וחלון הנהג נפתח. קצין המשטרה בניידת הניד את ראשו לשלום והשותף שלי לשיחה החזיר לו בהינד ראש, כאילו היו מכרים ותיקים. הניידת האיצה שוב ונעלמה בחסות קול הסירנה, כאילו מיהרה למקום אחר שקורים בו דברים חשובים יותר.
"אתה מכיר את השוטר הזה?" שאלתי.
"כן," ענה, "הוא מפקד נקודת המשטרה בשכונה שלנו. שוטר ערכי וקצין משכמו ומעלה. עזר לי הרבה פעמים במהלך השנים כמפקד התחנה, בעיקר כשהתמודדנו עם חבורת סוחרי סמים שפעלה ברחובותינו."
"אתה יודע שאתמול בהפגנה נפצעו הרבה שוטרים במאבק עם אותם מפגינים שאתה תומך בגישתם האלימה?"
"כן, אני יודע, אני מכיר אישית חלק מהשוטרים. חלקם גרים כאן בשכונה. הם קונים באותה המכולת שאני קונה בה. הם יוצאים לבלות בערב עם המשפחה והחברים באותם מקומות בילוי שכולנו אוהבים ללכת אליהם. הילדים שלהם לומדים באותם בתי הספר של נכדיי. הם אזרחים ובני אדם כמוני וכמוך," הוא תיאר בחיבה רבה.
"אז איך אתה יכול להרגיש בסדר עם זה שאותה הפגנה אלימה, שאתה מצדיק, מכוונת בחלקה לפגוע בשוטרים ובעובדי ועובדות הממשל שהם החברים שלך, חלק מהקהילה שלנו, אזרחים כמוך וכמוני?" שאלתי עם מידה של כעס בקולי.
"כן, אני מסכים איתך, זו אולי הנקודה הכי כואבת בתהליך," הוא ענה בהסכמה. "תראי, אנחנו זקוקים לשוטרים, לעובדי הממשלה, לפקידים ולדרך שלהם לקיים את המערכות ולשמור על החוקים של הדמוקרטיה שלנו. הם חיוניים ביותר כדי שנוכל לחיות את חיינו בסדר ובשלווה. לאורך השנים עודדנו את האנשים הכי טובים שלנו ללכת לשירות הציבורי, לקחת על עצמם עבודה קשה, ובהרבה מקרים כפוית טובה. והם עשו זאת באמונה ובנאמנות הרבה שנים. אבל בשלב הזה הם אלה המהווים את ההתנגדות הגדולה ביותר לכל שינוי במצב הקיים."
הוא מזג לעצמו כוס קפה נוספת מהתרמוס ושאל אם למזוג גם לי. הנחתי את כף ידי על הכוס – סירבתי בנימוס. הוא לגם מן הקפה והמשיך.
"באנשים מסורים אלו, אחרי כל כך הרבה שנים של שירות לציבור, מתפתחת תודעה של קידוש החוקים. הם לא מרשים לעצמם לערער על נאותות של חוק או של כלל זה או אחר. הם בוחרים להאמין שהמדינה וחוקיה הם לטובת כלל האזרחים, גם אם לפעמים הם נדרשים לפעולות קשות נגד האזרחים. אפילו גם אם לפעמים הם עצמם מרגישים שישנם חוקים או הנחיות שלא עולים בקנה אחד עם אמונותיהם, עם תפיסת עולמם, ואפילו עם מוסריותם, הם יבחרו להישאר נאמנים לחוק ולא יערערו עליו. זה הייעוד שלהם והם באמת מאמינים שהם עושים טוב לחברה, שאין נכון מזה. לכן הם ימשיכו לפעול באותה הנאמנות ובאותה הנחישות, גם כאשר הדמוקרטיה איבדה את דרכה. המטרה שהכי קשה להשיג בזמן זה היא לגרום להם – לשוטרים, לעובדי ציבור, לפקידים ואולי לממשלה עצמה – לשנות את תפיסתם ולפעול לפי צו מצפונם. לערער על החוקים שלא משקפים יותר את הדמוקרטיה שאנחנו רוצים לחיות בה, או לכל הפחות לא לקיימם כלשונם. הישג משמעותי ביותר של ההפגנות הוא לגרום לאותם שוטרים, עובדי ציבור ופקידים לצאת באופן גלוי נגד השלטון הנוכחי של הדמוקרטיה." הוא לגם שוב מהקפה. "כמו שהשוטרים הם הגיבורים שלנו ביום־יום, הם־הם יהיו הגיבורים שלנו במהלך הזה. מהם נדרשת ההקרבה הגדולה ביותר בדרך לבניית דמוקרטיה חדשה. הם ישלמו לא רק מחיר כלכלי, כמו שבעלת בית הקפה משלמת עם הרס בית הקפה שלה. הם נדרשים לשלם מחיר יום־יומי בחיק המשפחה שלהם, שבטח מפעילה עליהם לחצים מוסריים ואישיים. הם נדרשים לפעול יום־יום בניגוד לצו מצפונם. הם גם עלולים לשלם במחיר הקריירה שלהם אם ההפגנה תצליח, ובחלק מהמקרים גם אם היא לא תצליח. לכן הם הגיבורים האמיתיים של השינוי."
"אני שמחה שאתה אומר שהמפגינים צריכים לשמור על השוטרים מכל משמר ולהישמע להם," אמרתי באנחת רווחה. לשנייה היה נדמה לי שרעיון החלפת הדמוקרטיות באלימות יכול להיות נסבל.
"לא אמרתי את זה," הוא ניפץ באחת את הרווחה הקלה שחשתי. "אמרתי שהשוטרים ועובדי הממשל שיעשו את השינוי הם הגיבורים האמיתיים. אבל כדי להביא אותם לשם הם חייבים להרגיש את ההתנגדות של האזרחים. רק התנגדות תאלץ אותם להתמודד עם הדילמה המוסרית שהם נתונים בה. אני לא אומר שצריך לפגוע בשוטרים באשר הם שוטרים. חלילה. אם נוכל לגרום להם לשנות את דעתם בדיבורים, זו תהיה הדרך העדיפה. אבל אני חושש שרובם יצטרכו לחוות אירועים משמעותיים יותר כדי לגרום להם לפעול אחרת. אירועים כאלה לעיתים נדרשים להיות אלימים. נתפלל שיהיו כמה שפחות."
"ומה עם אלה שלא ישנו את דרכם?" שאלתי.
"איתם נצטרך לבוא חשבון אחרי שיחול השינוי."
לשנינו היה ברור שנדרשת השלמה או הברה למשפט הזה. אבל הוא בחר שלא להוסיף. ואני בחרתי שלא לשאול.
#
שנינו שתקנו. ישבנו דקות ארוכות והבטנו על הנעשה ברחוב. כבאים התיזו מים על שאריות שרפה. עובדי ניקיון החלו לנקות את הרחוב. בעלי החנויות הגיעו אט־אט והחלו לאסוף את השברים. אנשים יצאו מבתיהם ומיהרו לעבודה. ניסו להתעלם מהמצב סביבם. ילדים מפוחדים עם תיקי בית ספר על גבם אחזו חזק בידי הוריהם. כאילו הכול חזר לסדר, אבל לסדר אחר, מוזר, מפחיד.
#
"היי אבא," שמעתי קול מאחוריי.
הוא קם ונשק לאישה הצעירה.
"תכירי, זו בתי ולריה". מיד הבנתי שולריה ביתו היא למעשה בעלת בית הקפה ההרוס שישבנו לידו. הוא פנה לבתו. "זו נעמי, היא עוד לא יודעת את זה, אבל יש לה תפקיד חשוב בעתידנו."
חייכנו חיוך מאולץ אחת לשנייה, כאילו לשתינו ברור מה נאמר עד שהיא הגיעה.
"נעמי, אנחנו נסיים עכשיו וניפגש שוב מחר. אני צריך לעזור לולריה להחזיר את בית הקפה קצת למה שהוא היה קודם."
הודיתי לו ופניתי לדרכי.
ואז הוא קרא לי.
"נעמי, יש לי בקשה אחת נוספת ממך. תני את הדיסק הזה לבחור שייצור איתך קשר מחר. זה מאוד חשוב." הוא מסר לידיי דיסק זיכרון קטן, בצבע כחול, ששלף מכיס החולצה.
הבטתי בו בפנים שואלות.
"רק למקרה שמחר לא אוכל לפגוש אותך שוב." משום מה האמירה הזו נשמעה לי הגיונית מאוד. לקחתי את הדיסק והלכתי לדרכי. חזרתי לתחנת הרכבת התחתית, בין ההריסות של יום האתמול.
#
לא מבינה למה לקחתי את הדיסק הזה. מה פתאום הסכמתי להשתתף במה שהלך שם. תחושת פחד הציפה אותי. שהגעתי לדירתי הקטנה, מזגתי לעצמי כוס יין וניגשתי לכתוב את מאורעות היום לקראת פרסומם למוחרת בעיתון. כתבתי וברקע שמעתי את הכתבים בטלוויזיה מדווחים שוב על הפגנות אלימות. בראשי לא הפסקתי לתהות מה יש בדיסק הזה. אולי חומרים סודיים שנגנבו מהמדינה? אולי תמונות מביכות של אחד השרים? מחשבותיי נדדו לאורך סרטים וסדרות המתח שראיתי.
לאט־לאט הפחד הפך להתרגשות. אולי הייתה זו הכתיבה של הדברים שהפרופסור אמר לי באותו הבוקר שפתאום נשמעו הגיוניים. אולי היה זה היין. לא יודעת.
החלטתי להציץ בדיסק. הכנסתי אותו לכונן המחשב שלי. היה בו קובץ אחד ללא שם. להפתעתי הוא לא היה מוגן בסיסמה.
קליק אחד, ועל הצג נפתח העמוד הראשון.
"המדריך לפעיל ההתנגדות".
סוף חלק ראשון